נופר: “נכנסתי להריון וחשבתי שאני אהיה בדיוק כמו אמא שלי, כמו הסיפורים שהיא הייתה מספרת כל הזמן – שהיא עלתה רק 9 ק”ג ואם היו מסתכלים עליה מאחור אז לא ראו שהיא בהריון, רק כשהיא הייתה מסתובבת. אמרתי ‘גם אני אהיה כזאת’. לא היו לה בחילות ולא הקאות ולא שום דבר, ואני קיבלתי הכל. עד חודש תשיעי, עלייה דרסטית במשקל, ברמה של 30 ק”ג פלוס. שגם את זה התביישתי להגיד, כי מי יאמין לך? אני, שרגילה כל החיים להיות קטנטונת ופתאום נהייתי ענקית? גם חוסר השליטה על מה שקורה לך בגוף משפיע נפשית. אין את מי לשתף יותר מדי כי לא מדברים על הקשיים, מדברים רק על איזה יופי זה, ואם את הריונית ועלית במשקל – זה שומן מבורך. לא הרגשתי ככה. הרגשתי מכוערת, הרגשתי לא יפה”.
[quads id=”10″]
נופר: “גם אחרי הלידה זה מסע, זה הכל. זה הורמונים, זה עוצמתי, זה ילד ראשון”. רון ברבי: “אם יש משהו שבן אדם רוצה זה לחוות את הרגע הזה בהכי אינטימי ושקט, והיא עם פרופיל כל כך גבוה יוצאת החוצה ומן הסתם ישר קופצים עליה.”
נופר: “וואי, זה היה נורא”. רון: “כן, אבל ההיריון לא היה מוחצן, שבו היא מצטלמת כל היום”. נופר: “לא, אני מאוד החבאתי את עצמי, גם בחתונה ביקשתי ממעצב השמלות שיסגור, יאטום אותי”.
נופר: “לא התביישתי, הרגשתי שאני גדולה. את יודעת, יש בנות שמחכות להריון כדי שהחזה שלהן יגדל, אבל אני בורכתי מלכתחילה. אבל אני חושבת שהקושי לא היה במשקל, כמו שהוא היה נפשי. כמו שאת הולכת ברחוב והכי בא לך להתחבא, שלא יראו אותך ואז בא צלם פפראצי ומצלם אותך, כשלפני שנייה ישבת עם ידיד בבית קפה ובכית לו כמה את מרגישה נורא והריח של הסיגריות גומר אותך”.